סאגת חוק הפיקדון: למה המדינה לא באמת רוצה למחזר?

מי מרוויח מההחלטה שלא להרחיב את חוק הפיקדון על הבקבוקים הגדולים, מי מסתתר מאחורי גורמים עברייניים, ולמה המדינה לא באמת רוצה למחזר? • בדיקת "גלובס"

השר להגנת הסביבה, זאב אלקין / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב
השר להגנת הסביבה, זאב אלקין / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב

רגע לפני שהודיע כי יתמודד לראשות עיריית ירושלים, החליט בשבוע שעבר השר להגנת הסביבה, זאב אלקין, שלא להרחיב את חוק הפיקדון גם לבקבוקי המשקה הגדולים מ-1.5 ליטר. זאת, שנתיים אחרי שנערך שימוע בנושא ליצרניות המשקאות הגדולות - שנתיים שבהן מעריכים בשוק שהממשלה תיכנע בסוף ללחצים מצד אותן יצרניות, ובראשן קוקה-קולה.  

לאורך כל התקופה הכחיש המשרד את הלחצים, וגם היום אמר לנו בתגובה כי "מדובר בהאשמות חסרות שחר והמצאה ליצירת לחץ של גורמים אחרים, בעלי אינטרס כלכלי להטלת פיקדון". והנה, שנתיים אחרי והתחזיות הפסימיות התממשו ויצרניות המשקאות הצליחו שוב לחמוק בחסות קנס "אגרסיבי", שכפי שתראו בהמשך אין לו שום משמעות הרתעתית. 

איך הפך חוק הפיקדון לאות מתה בישראל, מה חלקן של יצרניות המשקאות ובהן קוקה-קולה, מה חלקם של גורמים עבריינים ואיך נדחקה ההגנה על הסביבה לתחתית סולם העדיפויות. "גלובס" משרטט את כישלונו הידוע מראש של החוק.

1. למה היצרניות מעדיפות את חוק האריזות 

נחזור להתחלה. סימני השאלה מתחילים עוד ב-1999 כשחוק הפיקדון נחקק והוחלט להפריד בין בקבוקי המשקה הקטנים ולהטיל עליהם פיקדון של 30 אגורות שיאפשר לצרכן לקבל את כספו בחזרה כאשר יחזירם לנקודות איסוף, לבין הבקבוקים הגדולים שעליהם הוחלט באופן תמוה שלא להטיל פיקדון. מה הסיבה? כפי שתכף תגלו, הרבה מאוד כסף ואינטרסים היטו את הכף והובילו לכך שבניגוד למגמה העולמית הממשלה נכנעה למכבש הלחצים של יצרניות המשקאות והחליטה שלא להטיל פיקדון על הבקבוקים המשפחתיים - "מה שלא קורה בשום מקום אחר בעולם", אומר ל"גלובס" עו"ד אסף רוזנבלום, מנהל המחלקה המשפטית של עמותת "אדם טבע ודין". "אם יש פיקדון הוא חל על כל מכלי המשקה, בכל הגדלים". 

נסביר כי קיימות שתי שיטות לאיסוף מכלי משקה - וולונטרית וכלכלית - ומחקרים בעולם הוכיחו ששיעורי האיסוף בתמריץ הכלכלי (פיקדון) גבוהים משמעותית ביחס של 90% לעומת כ-40% במקרה הטוב. בתחילה, ההחלטה הייתה פשוטה: "המזהם - משלם", ובמילים אחרות: נקבע כי יצרניות המשקאות הן אלה שצריכות לשאת באחריות להקטנת הנזק הסביבתי, בין היתר, על-ידי מיחזור. 

כך, בשנת 2001, עת נכנס חוק הפיקדון לתוקף, הוחלט גם להקים את תאגיד אל"ה - מעין יצור כלאיים שנמצא בבעלות היצרניות הגדולות (כיום מדובר בחברה המרכזית לייצור משקאות קלים, יפאורה-תבורי ומעיינות עדן) כדי שיאסוף את הבקבוקים הקטנים ויעבירם למיחזור. יו"ר התאגיד היא נחמה רונן, מי שבעבר כיהנה כמנכ"לית המשרד להגנת הסביבה; ולצד אל"ה, שאחראי על יותר מ-95% מאיסוף מכלי המשקה למיחזור, פועלת גם חברת "אסופתא" וגם חברת "ת.מ.י.ר" שאוספת את הפסולת מהפחים הכתומים (אריזות). 

החוק בארץ קובע שכל בקבוק שלא ימוחזר יוביל לקנס על היצרניות בסכום של 10 אגורות בלבד במסגרת חוק האריזות, ובסכום של 60 אגורות במסגרת חוק הפיקדון. מבחינת יצרניות המשקאות פיקדון הוא עול כלכלי שיש למנוע בכל מחיר, ולכן אין זה מפתיע שהן לוחצות, בארץ ובחו"ל, להחיל את מיחזור הבקבוקים תחת חוק האריזות ולא תחת חוק הפיקדון. על הלחצים האלה של קוקה-קולה, למשל, אפשר ללמוד ממסמך פנימי של החברה שדלף לאחרונה לתקשורת באירופה והראה איך היא מורה ללוביסטים לעשות כל שביכולתם כדי למנוע חוקי פיקדון ולפעול להחיל את הנושא במסגרת חוק האריזות, שעולה לה כאמור הרבה הרבה פחות. על הלחצים האלה מספרת גם מאיה יעקבס, מנכ"לית עמותת "צלול": "גם עלינו הופעל לחץ בניסיון לשכנע אותנו שאנחנו טועים", היא אומרת ל"גלובס". בכל העולם הולכים למגמה של אחריות על פסולת הפלסטיק ורק ישראל הולכת לאחור".

אגב, במקביל לפסולת הבקבוקים ישנה גם האשפה הרגילה שכוללת בקבוקי פלסטיק גדולים (בין 30% ל-40%), ומי שמשלם עבור פינויה והטמנתה הן הרשויות המקומיות. לפי הערכות, מדובר בסכום של 60 מיליון שקל בשנה שאותו למעשה מממנים התושבים. בשיחה עם אחד הגורמים בענף הוא מסכם את המתרחש במשפט קצר: "אני ואת משלמים בארנונה את מה שחברות המשקאות אמורות לשלם על מיחזור הבקבוקים שלהן. זה אבסורד: המזהם נהנה בשעה שהציבור משלם".

2. הפתח שנותן שיקול-דעת לשר

בשנת 2016, כשבמשרד להגנת הסביבה ישב השר גלעד ארדן, הוא ביקש להרחיב את חוק הפיקדון גם למכלים הגדולים, כלומר לבקבוקים של 1.5 ליטר. הלחצים לא איחרו להגיע וארדן הגיע להסכם עם היצרניות: החוק לא יורחב לבקבוקים הגדולים, אבל הם ייכנסו אליו תחת הגדרה של יעדי איסוף. אז גם הוגדר ה"טייס האוטומטי", כלומר התניה להחלת החוק בהתאם ליעדי איסוף במדרג שאמור להיבדק מדי שנה. כך נקבע כי איסוף של עד 47% מכלל מכלי המשקה שנמכרים יוביל להחלה אוטומטית של החוק (במתכונת של "אל-חזור" גם אם ישופרו הנתונים); איסוף של 55% ויותר יפטור את היצרניות מהחוק; ומה שבטווח שבין 47% ל-55% יהיה נתון לשיקול-דעתו של השר הממונה. עוד קבע החוק כי איסוף נמוך מהיעדים יוביל לקנסות על היצרניות.

היצרניות דחפו להסכם הזה בהבטחה כי הן אלה שידאגו לאסוף את הבקבוקים הריקים, אבל הפתח לאותו שיקול-דעת של השר המכהן היווה בעיקר מקור לצרות. ולראיה - השרים שיכולים להוביל לשינוי מעדיפים לדחות את ההחלטה פעם אחר פעם, בין שבשל חשיבה ששינוי כזה 'לא יתבצע במשמרת שלי'; ובין שלאור מכבש לחצים עצום מצד היצרניות. כי מה חזק יותר - האינטרס הכלכלי של החברות, או האינטרס של הסביבה?

"בכל שנה היה מתחדש מצעד איוולת", מספר רוזנבלום. "יצרניות המשקאות היו רצות לכנסת ומבקשות הפחתת יעדים בדיעבד כדי לא לשלם קנסות. בכל שנה היו מפחיתים להן. היו מלחמות עולם בין קוקה-קולה, אל"ה ובין אדם טבע ודין, עד שב-2010 תוקן חוק הפיקדון (תיקון מס' 4) והאחריות הוטלה ישירות על היצרנים (עם יעדי איסוף וקנסות - מ.ר.ח)". 

נדגיש כי במשרד להגנת הסביבה דוחים את הטענות על לחצים וטוענים כי אין בהן שחר.  

גלגוליו של חוק הפיקדון
 גלגוליו של חוק הפיקדון

3. הפשרה בעקבות הלחצים של קוקה-קולה 

נסביר, כי הבקבוקים הקטנים (השוק הקר) נצרכים ברובם בבתי קפה, קיוסקים ומסעדות, ועליהם קבעה המדינה כאמור כי ניתן לקבל החזר כספי של 30 אגורות. אלא שהנתונים מעידים כי ההחזר לאזרחים עומד על 18% בלבד - נתון נמוך ולא ממצה כמובן, בעיקר משום שסביר להניח שצרכן ששתה סודה בבית קפה לא ייקח עמו את הבקבוק וייגש לסופר הקרוב כדי למחזרו ולקבל החזר כספי בהתאם. בחופי הים התופעה בולטת עוד יותר: אספני הבקבוקים (שסביר להניח שלא עושים זאת מאהבתם לסביבה) משוטטים ומחפשים אחר בקבוקים קטנים שמהם יוכלו להרוויח כסף, בשעה שהגדולים שתופסים נפח בפחי האשפה נשארים בחוף ובכל מרחב ציבורי אחר.

אז איך ייתכן שחוק הפיקדון לא כולל גם את הבקבוקים הגדולים? חברת הכנסת יעל כהן פארן (המחנה הציוני), נציגת התנועה הסביבתית שהייתה פעילה אקטיביסטית בארגון מגמה ירוקה ופעלה לחקיקת חוק הפיקדון, מספרת כי "ארגון מגמה ירוקה, ביחד עם החברה להגנת הטבע, היו אלה שדחפו את חוק הפיקדון בסוף שנות ה-90. זה היה מאבק עיקש כיוון שבישראל באותן השנים כלל לא היה על הפרק הנושא של טיפול בפסולת ובמיחזור, והתחושה בקרב הפעילים הייתה שהפלסטיק מציף את הרחובות. גיבשנו נייר עמדה שהיה תשתית להצעת החוק על בסיס מודלים שכבר יושמו בעולם. אנשים משלמים פיקדון על הבקבוקים, מחזירים ומקבלים אותו חזרה לכיסם - והבקבוקים ממוחזרים (בשימוש נוסף או אחר - מ.ר.ח). זה עבד בעולם, זה יכול לעבוד גם אצלנו. אלא שלא דמיינו את ההתנגדות העזה שבה ניתקל. מי שעמדו מנגד הם כמובן התאגידים, חברות המשקאות ובראשן קוקה-קולה. הפגנו, החתמנו עצומות, אבל קוקה-קולה עשתה כל שביכולתה כדי למנוע את העברת החוק, כולל רתימתם של חברי הכנסת החרדים. ככוח קנייה גדול של משקאות קלים, היה קל לרתום אותם למאבק נגד.

"הפגנו מול קוקה-קולה בישראל, ואת גזרי העיתונות והתמונות שלחנו למטה העולמי של החברה בארה"ב. המטה בחו״ל נלחץ, והחברה ירדה מהלחץ המסיבי שהפעילה נגד החוק ונגד קידום הליך החקיקה. זו הייתה פשרה להחיל את הפיקדון רק על הבקבוקים הקטנים. זה הכי טוב שיכולנו להשיג בזמנו", היא מספרת. 

4. איך "נעלמו" 5,000 טון פסולת מדיווחי אל"ה?

נתוני האיסוף הם נגזרת מכמות הבקבוקים ששווקה לציבור, כאשר את הנתונים אמור לספק הגוף שאוסף את הבקבוקים - תאגיד אל"ה, כאמור. אבל לא כולם מרוצים מכך. גורם בענף אומר על-כך ל"גלובס" כי "קיים כיום בלבול שאפילו חלחל למשרד להגנת הסביבה: אל"ה הוא לא גוף ציבורי, ולמרות זאת הוא נתפס ככזה. המשרד מקבל דיווחים מאל"ה ונסמך עליהם, כאשר בפועל מדובר בכלל בגוף מסחרי". ואילו רוזנבלום מוסיף כי "בכל העולם מנפחים ומסלפים את הנתונים, אפילו בגרמניה יש סיפור על דיווחים לא אמינים בנושא. אבל יש רגולטור שזה התפקיד שלו בדיוק - לוודא שאלה נתוני אמת".  

ואכן, בדוח שפרסם בשבוע שעבר המשרד להגנת הסביבה נודע כי הוא שכר את שירותי משרד רו"ח ימין ג'ורג'י בכדי לבדוק את דוחות אל"ה משנת 2016. הבדיקה התבססה על משקלי מכלי המשקה, שבשנה האמורה עמד מספרם על כ-740 מיליון. לפי דיווחיו, אל"ה אסף באמצעות 15 קבלנים 445 מיליון מכלי משקה שנמכרו באותה שנה, קרי 60%. מתוך סכום זה, 53% נאספו מתחנות מעבר (כלומר מאשפה שמושלכת לפח הרגיל ועוברת לתחנות מעבר לפני הטמנה), ו-43% נאספו מהמיחזוריות הפזורות ברחובות - באדיבות הציבור. כלומר, כ-25% מכלל הבקבוקים ששווקו הוחזרו על-ידי הציבור למיחזוריות (נציין, כי במיחזוריות הציבור משליך גם פסולת אחרת של אריזות פלסטיק שעשויה להטות את התוצאות). בסופו של דבר, הדוח הראה כי אל"ה אסף 44% בלבד מהבקבוקים.

אותו דוח של משרד רואי החשבון הושחר בחלקיו הרבים, אולם הערות שנשארו לעין הציבור כוללות גם המלצות שהמשרד להגנת הסביבה בחר שלא לקבל. כך למשל, המלצה לביצוע בדיקות סטטיסטיות נוספות לאיסוף מכלי המשקה מתוך המיחזוריות נדחתה, והמשרד השיב כי הוא מעדיף להסתמך על דיווחי אל"ה. פעמים רבות מצוין בדוח כי משרד רואי החשבון פנה לאל"ה לקבלת מסמכים ורשימונים לאור חשש מכפילויות בספירת מכלי המשקה - אולם לא נענה. 

בנוסף, בנתונים שהציג המשרד על סמך הדוח עלתה הטענה כי בדיווח שהגיש לו אל"ה "נעלמו" 5,000 טון פסולת. התאגיד מצדו טוען כי מי שסילף את הנתונים היה קבלן פינוי, ואכן נפתחה חקירה בנושא. באל"ה אף הדגישו כי "התאגיד עומד מאחורי כל הדיווחים שהגיש למשרד להגנת הסביבה מאז הקמתו, בהתאם לנהלים שגובשו עם אנשי המקצוע במשרד להגנת הסביבה. דיווחים אלה התבססו על דוחות של קבלני הפינוי וחתומים על-ידי רואי חשבון. יצוין שקבלני הפינוי נבחרים על-ידי הרשויות המקומיות בהתאם למכרזים שהן מקיימות. בסוף 2016 החליט המשרד להגנת הסביבה לשנות בדיעבד את שיטת הדיווח. שינוי זה גרם לפער בדיווחים שמשויכים לקבלן פינוי אחד שהמשרד מטיל ספק באמינותם. כיוון שהנושא כולו נמצא עדיין בחקירה לא נוכל להביע את עמדתנו בעניין".

בעקבות הפער ביעדי האיסוף, החליט השר אלקין בשבוע שעבר לקנוס את היצרניות ב-48 מיליון שקל - סכום שאותו מכנים במשרד להגנת הסביבה כ"חסר תקדים בהיקפו". אל"ה מצדו כבר הודיע כי יערער על ההחלטה, ובינתיים יש מי שסבור שהלחץ שיופעל על הגורמים הנדרשים יוביל להפחתת הקנס, שאותו יש מי שגם מכנים כ"סוכריה" ליצרניות. "זה קנס שלא מדגדג לחברות כמו החברה המרכזית למשקאות שהיא תאגיד ענק, והוא מצחיק לנוכח המספר שכל הזמן נזרק לאוויר לפיו חוק הפיקדון יעלה 200 מיליון שקל".

בתגובה לפניית "גלובס", דחה המשרד להגנת הסביבה את ההאשמות כאילו הוא מיטיב עם יצרני ויבואני המשקאות ואמר כי "הן משוללות מהיסוד. אם טענה זו הייתה נכונה", אומר המשרד, "יכול היה המשרד לסמוך ידיו על הנתונים שדווחו על-ידי היצרנים והיבואנים אשר העידו על מעל ל-60% איסוף וכלל לא לבצע ביקורת - ולא כך קרה. היה זה המשרד שלא הסתפק בהודעות היצרנים, ואף לא באישורי רואי החשבון מטעמם ומטעם חברות האיסוף, אלא ביצע ביקורת חקירתית מעמיקה מיוזמתו, ואף שיתף בנושא גורמי אכיפה נוספים כמו המשטרה והמכס". 

5. ההסתתרות מאחורי "גורמים עבריינים"

"לצערנו, חוק הפיקדון במתכונתו הנוכחית הוא כר פורה לפעילות שמזוהה עם גורמים עברייניים, כולל מקרים שבהם גופים שונים מייצרים פסולת של מכלים קטנים רק לצורך הפיקדון. במקרה של המכלים הקטנים, רק 18% מהפיקדון מוחזר לציבור וכ-150 מיליון שקל מועברים מהציבור לידיים פרטיות ועלומות" - כך הסביר בשבוע שעבר השר אלקין מדוע החליט שלא להרחיב את החוק גם לבקבוקי המשקה הגדולים.

נשאלת השאלה: האם הסיבה שגורמים עבריינים מצויים בענף היא בבחינת התירוץ עבור המשרד לפגיעה הסביבתית ולהגנה על יצרניות המשקאות? האם אין זה תפקידה של המשטרה לאתר פעילות עבריינית ולמנוע אותה? האם עבריינות נהיגה, למשל, מובילה את משרד התחבורה להוריד מכוניות מהכביש? הנימוק לכאורה של השר אלקין נשמע סביר, אבל הוא שטוח ולא יכול לספק את הציבור. זאת ועוד, בקבוקים קטנים נמכרים כאמור בעיקר בשוק הקר. האם השר חושש שעבריינים יגיעו עד לבתי הצרכנים ויאיימו להשתלט על הבקבוקים הגדולים בכדי לקבל את הפיקדון עבורם? 

"הטלת פיקדון על הבקבוקים הגדולים תגרום להעברה של עוד כ-200 מיליון שקל בשנה מכספי הציבור לגורמים שאינם מקדמים את האינטרס הסביבתי והציבורי. כמו כן הטלת חוק הפיקדון על מכלי המשקה הגדולים תתרום להעלאת יוקר המחיה, במיוחד למשפחות חלשות", הוסיף אלקין. האם התחשיב שמציג השר רלוונטי? השר מתייחס ל-200 מיליון שקל שמתקבלים מפיקדון של 30 אגורות על 700 מיליון בקבוקים. מדובר במספר בומבסטי, אבל בפועל בדיקה שערך הלמ"ס מאז הוחל הפיקדון על מכלי המשקה הקטנים חשפה כי היצרניות ספגו שני שליש מהפיקדון שהוטל על המשקאות, ואילו הציבור ספג שליש, כלומר 10 אגורות. במילים אחרות, צרכן שהלך והחזיר בקבוק הרוויח 20 אגורות - כך שהמהלך יכול דווקא לפעול לטובת אותן משפחות מוחלשות שעליהן דיבר אלקין.

על הטענות הללו אומר המשרד להגנת הסביבה כי "אם יוטל על כל מכל משקה פיקדון בשיעור של 30 אגורות, ומספרם הוא כ-750 מיליון, הרי שהעלות הכוללת תהיה 225 מיליון שקל לפחות, לא כולל דמי תפעול. האם יש למישהו ספק שחלק גדול מעלות זו יושת על הציבור? האם מישהו חושב שיצרני המשקאות ייספגו לבד את העלות הזו? התשובה ברורה לכל", אומר המשרד ומדגיש כי "הפיקדון גורם לפסולת להפוך לקלף מיקוח ולכר פורה לגופים עבריינים לפעול על גבו של הציבור ולא לטובתו". 

בנוסף, גיא סמט, סמנכ"ל בכיר לשלטון מקומי במשרד להגנת הסביבה, הסביר לאחרונה ל"גלובס" כי פיקדון נחשב לכלי אגרסיבי כלכלית וכי העלות למשק תגדל בגלל עלות האיסוף שתגדל". האמנם? הרחבת הפיקדון תחייב הצבת מכלי איסוף בחנויות בדומה למדינות רבות באירופה. גם הקמעונאיות יכולות להשתתף בהצבת מתקנים כאלה, והם ייתרו את הכלובים שלא תורמים לנוף העירוני (ורבים מהם נעלמו לאור זאת). ובעיקר - קרן הניקיון של המשרד להגנת הסביבה שאליה מופרש הפיקדון (וכך גם הסכומים שאנו משלמים על שקיות הניילון), יכולה לממן את הצבת המתקנים האמורים. עד כה, נציין, הצטבר בקרן סכום של יותר ממיליארד שקל (שהאוצר זומם להעביר מחצית ממנו לקופת המדינה).

6. ללמוד מחוק השקיות

כשחוק השקיות נכנס לתוקף נשמעה ביקורת רבה בנוגע לסכום הנמוך - 10 אגורות - שייגבה על כל שקית שניקח בסופרמרקט. הביקורת הייתה מוצדקת משום שאיש לא חזה שתושבי ישראל יירתעו מהסכום הסמלי הזה. בפועל הוכחנו אחרת - הלובי של יצרניות השקיות לא היה חזק כמו זה של יצרניות המשקאות, והחוק הוביל להפחתה של 80% מהשקיות שהציבור נוטל בסופרים. נכון שמחצית מהשוק עדיין לא נמצא תחת החוק הזה (חנויות פרטיות למשל), אבל הרגלי הצריכה השתנו והם מכוונים להצטיידות בסל קנייה.

"גם לפני כן יכלו לבוא עם סלי קנייה, אבל עצם העובדה שצריך לשלם - ולא משנה שמדובר בסכום נמוך מאוד - זה מה ששינה את התמונה", מסביר רוזנבלום ומספר בהקשר של הבקבוקים כי "מסקרים שערכנו ברור שיש תמיכה ציבורית גדולה להחיל פיקדון גם על הבקבוקים המשפחתיים".

בהקשר הזה אומר המשרד להגנת הסביבה כי "אין קשר בין חוק השקיות לבין הטלת הפיקדון על מכלי משקה, ואין להקיש ממקרה אחד לאחר. חוק השקיות נועד להביא להפחתה במקור של שקיות פלסטיק. מאידך, 30 אגורות פיקדון לא יהוו תמריץ כלכלי להפחתה במקור - הפסולת תישאר פסולת שיש לאסוף, לטפל ולמחזר אותה". 

7. האינטרס הלאומי צריך להיות סביבתי

אז מה צריך לעשות עכשיו? ראשית, יש לבטל את ההפרדה בין מכלי המשקה ולהחיל את חוק הפיקדון על כולם. האינטרס צריך להיות סביבתי - לשם כך התכנסנו וזה הקו המנחה שנעלם מתחת למכבש הלחצים האינטרסנטיים.

"ישראל מתגאה בכך שהיא מדינה מתפתחת בנושא, אבל במקביל היא פועלת הפוך", אומרת יעקבס, ואילו רוזנבלום מוסיף כי "האינטרס הלאומי צריך להיות הפחתת צריכת פלסטיק. כלומר, במקור השאיפה צריכה להיות הפחתת כמות הפסולת, שזה טוב יותר ממיחזור. אבל על זה בכלל לא חושבים, חושבים רק על הכסף שמסתתר מאחורי התעשייה הזו".

בתוך כך, ל"גלובס" נודע כי עמותת צלול, כמו גם אדם טבע ודין, פועלות לנקיטת צעדים בעקבות החלטת השר. "לוביסטים מטעם אל"ה ביקשו להיפגש עמנו ולשכנע בדרכים לגיטימיות. הם מאוד השתדלו כי הם יודעים שלא נעבור על החלטת השר בשקט", אומרת יעקבס ומבטיחה שהעמותה "תיבחן את כל האפשרויות. "לאלקין אולי חשובות יותר הבחירות המוניציפליות שבדרך והקול החרדי שיצרניות המשקאות ידעו לכרוך בנושא של הפיקדון, זאת למרות שמשמעויות השמירה על הסביבה מוזכרות גם בהלכה, אבל המשרד הפיץ דוח שחלקים רבים ממנו מושחרים ואנחנו לא מוכנים לקבל את זה. אחרי שנבחן את הנתונים ונגלה מה הם מסתירים - נפעל", היא מבטיחה.

"כמעט עשרים שנה עברו ואני עדיין במאבק הזה, הפעם כחברת כנסת", מסכמת פארן כהן. "זה מעיד על האופן שבו ממשלת ישראל תופסת את נושא הגנת הסביבה - לא כעניין קיומי. גם הפעם, השר להגנת הסביבה נכנע ללחצים של חברות המשקאות. הטענה נגד הרחבת החוק על הבקבוקים הגדולים הייתה שזה יעלה כסף לציבור, אבל ברור שזאת סיסמה ריקה מתוכן. כל אחד יקבל את הפיקדון חזרה, והיה ניתן בקלות להרחיב את החוק. דבר אחד לא השתנה מאז ועד היום, והוא הלחצים שקוקה-קולה מפעילה והסיסמאות השקריות שהיא מפיצה". 

אל"ה: "עלות האיסוף של פיקדון יקרה פי 3 מעלות האיסוף הוולונטרי - והיא תבוא על חשבון הציבור ולא על היצרנים"

מתאגיד אל"ה נמסר: "תאגיד המיחזור אל"ה הינו גוף פרטי ללא מטרת רווח בבעלות יצרני ויבואני משקאות. מפעל מיחזור הבקבוקים הוולנטרי הינו הצלחה חסרת תקדים שאין לה אח ורע בעולם. על-פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, למעלה מ-50% מהבקבוקים המשפחתיים נאספים וממוחזרים. הוויכוח, אם כן, נתון על 0.02 אחוז (!) בלבד מסך כל האשפה שהולכת להטמנה. לאור זאת, נשאלת השאלה האם אחוז זעום זה מצדיק את הריסת הישגי הציבור בתחום המיחזור הוולונטרי, פועל יוצא של השקעות עתק בחינוך ובתשתיות בסדר גודל של מיליוני שקלים שמאחוריהם עומד אל״ה. שאלה זו מתחדדת לאור העובדה שבעוד מספר שנים עתידים לקום בישראל מספר אתרי מיון שייתנו מענה מלא להפרדת אריזות. 

"יישומו של חוק הפיקדון מוכיח כי פחות מ-20% מהציבור טורח לפדות את מכלי המשקה בפיקדון ברשתות השיווק. נסייג ונאמר שגם אחוז זה יכול להיות מוגזם כיוון שידוע שחלק מהפודים הם אספנים קטנים. היתרה, 80%, נאספת ונפדת ע"י גורמים עסקיים. הטלת פיקדון תשית על הציבור הוצאה נוספת של מיליוני שקלים בגין עליית מחירי הבקבוקים, כאשר ההערכות מדברות על סכום של כ-50 אגורות לכל בקבוק. לאור התנהגות הציבור עד כה יש לנו היסוד להניח שרובו של סכום עתק זה לא יחזור כלל אל הציבור. 

"כמו כן, בהשוואה לעולם, רק 9 מתוך 29 מדינות באירופה מטפלות באמצעות פיקדון בבקבוקי המשקה המשפחתיים. בארה"ב ובקנדה אין בכלל פיקדון על בקבוקים כאלה, וב-11 בלבד מתוך 52 מדינות בארה"ב יש פיקדון על מכלי שתייה קטנים (לרוב על פחיות ובקבוקי זכוכית).

"על-פי הערכות, כ-90% מהבקבוקים המשפחתיים נצרכים בבתים. בדומה לקופסאות קרטון של קורנפלקס, פחיות שימורים וצנצנות קפה, ריבה ועוד אריזות רבות אחרות, ניתן למחזר ולעשות בהן שימוש בתעשייה. אם כן, מדוע לא להטיל פיקדון על כל האריזות הנצרכות בבתים? אין הבדל בין אריזת בקבוק שנצרכת בבית לבין האריזות האחרות, ולשם כך קיים חוק האריזות שנותן פתרון למיחזור האריזות בפח האריזות הכתום ולא בפיקדון.

"בנוסף, הטענה שהדיווח על תכולת המיחזוריות כולל גם אריזות פלסטיק אחרות שאינן בקבוקי המשקה המשפחתיים משוללת כל יסוד, שכן כל הדיווחים שמועברים ע"י אל"ה מנטרלים את אותם מכלי פלסטיק אחרים וכוללים בקבוקי שתייה משפחתיים בלבד. נציין, כי בעבודה כלכלית שעשה המשרד להגנת הסביבה עולה כי שיטת איסוף הפיקדון יקרה משמעותית משיטת האיסוף הוולונטרית. גם מניסיון של התאגיד עלות האיסוף של פיקדון יקרה פי 3 מעלות האיסוף הוולונטרי - עלות שתבוא על חשבון הציבור ולאו דווקא על היצרנים. השר להגנת הסביבה, כמו גם הדרג המקצועי במשרד, חושבים שהדרך הנכונה ביותר לאסוף את בקבוקי המשקה הגדולים היא בשיטה הוולונטרית, מבלי להעמיס מאות מיליוני שקלים ליוקר המחיה שיועברו מכיסם של צרכנים לגורמים עסקיים אינטרסנטיים המפעילים קמפיינים ולחצים עצומים על המשרד וחברי הכנסת". 

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר: "הטענות העולות בכתבה לפיהן הופעלו לחצים על המשרד להגנת הסביבה מצד חברות המשקאות הן חסרות שחר. באשר להשוואה למכלים הקטנים: כמה מכם הולכים לסופר או למכולת ומחזירים את המכלים הקטנים? לא פלא ששיעור האיסוף הוא 18% בלבד, והצבת מכלי איסוף לפיקדון בחנויות לא הוכחה עד כה כהצלחה רבה. באשר להצבת מכונות ותפעול מנגנון החזרת מכלי משקה ברשתות השיווק - אנו ממליצים לפנות לאיגוד לשכת המסחר ולרשתות השיווק.

"לעומת זאת, האיסוף הוולונטרי של המכלים הגדולים עובד היטב. מעל ל-50% מהמכלים הגדולים שנאספו נאספו וולונטרית במיחזוריות. כדי להמשיך ולהגביר את איסוף מכלי המשקה - כפי שקבע האיחוד האירופי - אין טעם בהטלת פיקדון, שהוא הכלי הכלכלי האגרסיבי ביותר בעלות הגבוהה ביותר על הציבור. יש דרכים נוספות להשיג את המטרה כמו העלאת יעדים בחוק להסדרת הטיפול באריזות וקיומו של מנגנון מפוקח שלא כמו בחוק הפיקדון. המשרד סבור כי העלאת היעדים בחוק האריזות ללא הטלת פיקדון הוא מנגנון יעיל יותר הן סביבתית והן כלכלית.

"נבקש לחדד, דווקא שיטת הפיקדון עשויה להגדיל בעשרות מיליוני שקלים את רווחיהם של גורמי איסוף הפסולת. ישנן שיטות נוספות שבהן ניתן לנקוט כאמור, על-מנת להעלות את אחוזי איסוף מכלי המשקה, ובהן הגדלת יעדי האיסוף בחוק הפיקדון. בכוונת המשרד לבחון את יעדי החוק ואת השפעתם הסביבתית". 

החברה המרכזית למשקאות בחרה להגיב באמצעות תאגיד אל"ה. 

צרו איתנו קשר *5988