שבע שנים עברו מאז שיובל סער, העורך הראשי של "פורטפוליו", מגזין האמנות והעיצוב המקוון, החליט לאצור תערוכה בנושא איור. סער הבחין בפריחה בתחום ותהה היכן הסתתרו כל המאיירים הפוריים עד עכשיו. התוכנית המקורית שלו הייתה לאצור תערוכה קטנה שתוצג בבית האמנים בתל־אביב. הוא פרסם קול קורא ויצא לדרך. שנה וחצי מאוחר יותר התבשרו תושבי תל־אביב על "שבוע האיור", אירוע תרבות חדש שהפך במהרה לחלק בלתי נפרד מהעיר.

איך זה קרה?

"מה שהבדיל אותי משאר האוצרים בעולם הוא 'פורטפוליו'. במהלך התחקיר שערכתי נפגשתי עם מאיירים וכתבתי לעצמי הערות שהפכו ל־100 ראיונות עם 100 מאיירים, שפורסמו במגזין. קיבלתי מספר עצום של עבודות והבנתי שהיוזמה עונה על צורך ושקיימת קהילה גדולה שלא זוכה ליחס. מספר התגובות לקול הקורא הבהיר שתערוכה קטנה לא באה בחשבון וניסיתי לחפש מקומות נוספים שניתן להציג בהם. פניתי למוזיאונים ולגורמים באקדמיה וכולם הביעו עניין. לא היה תקציב ולא נהגו המילים ‘שבוע האיור', אבל היה ברור שעלינו על משהו, ואז הגעתי למחלקה לאמנויות בעיריית תל־אביב. שבוע האיור הראשון הושק בשנת 2014 והוצגו בו 15 תערוכות".

בסוף נובמבר מתקיים שבוע האיור השישי, שבו מציגים 700 משתתפים במסגרת 80 תערוכות שפוזרו ברחבי העיר בחללי תרבות ואמנות, בגלריות שיתופיות, במוזיאונים ובמקומות בילוי וקניונים. הדבר היחיד שלא גדל הוא מספר האנשים שעובדים על האירוע - שניים. סער עובד לאורך השנים בשותפות עם עידית שילוח; הוא אוצר ומנהל אמנותי והיא עוסקת באסטרטגיה ובניהול.

עד כמה אתה מתערב בתכנים של האירוע?

"אני עוסק בניהול אמנותי כללי וביצירת פלטפורמה. לתפיסתי, אני לא צריך או יכול להתערב בכל תערוכה. חופש אמנותי הוא דבר חשוב, וזאת אגב הסיבה לכך שלאירוע אין נושא־על. אנחנו מקפידים על שני דברים - שהעבודות יוכנו במיוחד לאירוע ושיהיו טובות".

מהי עבודה טובה?

"זה כמובן דבר יחסי. אנחנו מבינים שיש מקום לכל מיני סוגים של טעמים. זה האירוע היחיד מסוגו בארץ, כך שאנחנו מנסים להכיל מגוון רחב של סגנונות.

יש לנו תערוכות של אמנים ותיקים ומנוסים כמו התערוכה בגלריה 8P של מרב סלומון, שהייתה ראש תחום איור בבצלאל. היא עבדה עם האוצרת ליאת לביא, ראש התוכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. במקרה כזה אני לא צריך להתערב, הן יודעות טוב ממני.

מצד שני הציגו מאיירים צעירים וחסרי ניסיון. אחרי דיאלוג הם מבינים שלא מספיק לתלות ארבע עבודות כשאוצרים תערוכה. ואז הניסיון שלנו והחיבורים שאנחנו יכולים לעשות עוזרים".

איך שומרים על רמה גבוהה ללא התערבות אקטיבית?

"המאמצים שלנו מושקעים בהחלטה למי להגיד כן. אני מאשר גם דברים שלא בהכרח הולמים את הטעם האישי שלי, ואני כבר יודע ומבין שלא ניתן לצפות מראש את אהדת הקהל ומה יהפוך ללהיט.

אנחנו מקפידים לאפשר למגוון רחב של תכנים לבוא לידי ביטוי, החל בנושאים אקטואליים, זיהום אוויר, תרבות לבוש, מוזיקה, אוכל, זהות נשית ומילניאלס וכלה בכלכלה. מרב סלומון שהזכרתי קודם מתמקדת בתערוכה שלה בדימוי האישה היושבת כאיקונה תרבותית וחזותית שמתקיימת על הרצף בין כוח לחולשה. היא ממשיכה בכך את העיסוק שלה בשאלות של זהות, מוות וזיכרון. בתערוכה קבוצתית שאצרו תמר למדן וכרמית שיין הוצגו פרשנויות עכשוויות לכסף באמצעות איורים על שטרות. הרעיון, אגב, קיבל אישור מיוחד של בנק ישראל. בשיטה שבה אנחנו עובדים כל תערוכה אחראית להפקה של עצמה, וההצלחה שלנו נמדדת בעובדה שזה פשוט עובד".

אפשר לרכוש את העבודות במהלך האירוע?

"בהחלט. את רוב העבודות שמוצגות בשבוע האיור אפשר גם לקנות ישירות מהאמנים בתערוכות, וכמו בכל ז׳אנר אמנותי יש את אלו שנמכרות יותר ויש את אלו שפחות".

מה לגבי שיתופי פעולה עם מאיירים מחו"ל?

"זה דבר שאנחנו מנסים לקדם בכל פעם, והשנה היה לנו שיתוף פעולה עם פורום התרבות האוסטרי־תל אביב, שבמסגרתו אירחנו נציגים מקולקטיב TONTO, אחד מקולקטיבי האמנים המובילים באוסטריה בתחום האיור. אדה סטרובל (ממייסדות הקבוצה) ומיכאל ג'ורדן העבירו סדנאות אמן, נפגשו עם מאיירים מקומיים וסיירו בתערוכות".

אתה מספיק לראות את כל התערוכות לפני האירוע?

"ממש לא. במהלך שבוע האיור אני פשוט רץ ממקום למקום. ככל שהאירוע גדול יותר, היכולת שלי לשלוט קטנה יותר, אבל אני הולך ומפתח ניסיון".

הפתרון לחידה

סער מנהל חיים מקצועיים סוערים בסגנון רנסנסי. הוא כותב במגוון מגזינים נחשבים, אוצר את הביאנלה לאמנות ולעיצוב שתתקיים לראשונה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב בשנה הבאה, מרצה בבצלאל וממשיך לטפח את "פורטפוליו".

אתה עוסק גם באמנות וגם בעיצוב. יש לך בן מועדף?

"עיצוב ואיור הם אמנות מבחינתי. כשאמנות טובה, ולא משנה מאיזה תחום, היא מפעימה ואין דבר שמתקרב לזה בחיים. אני מקבל את התחושה הזאת גם מול עיצוב וגם מול איור, במיוחד לאור הכישרונות יוצאי הדופן בתחומים האלה בארץ".

אפרופו אמנות, הקליקה האמנותית לא מתייחסת לאיור כאל חלק ממנה.

"זה היה נכון בהתחלה, והיום הרבה פחות. משתתפים באירוע שלנו אמנים וגלריות שיתופיות לאמנות כמו אלפרד, 8P, חנינא ומקום לאמנות בקרית המלאכה וגם מוסדות מבוססים יותר כמו ארטפורט. זה תהליך שהחל בשבוע האיור השני, עם דור צעיר שלא מתעניין בהגדרות ובדיכוטומיה ומתרכז במנעד רחב של ביטוי".

בשנה שעברה דיווחתם על כ-50,000 מבקרים. יש לך הסבר להצלחה?

"אין אירועים כאלה ויש קהילה גדולה של יוצרים מוכשרים עם צמא להציג. מספר המציגים שפונים אלינו מראה לי כמה אנשים מחכים להזדמנות ליצור ולהציג בלי שיקולי לקוח. גם העובדה שמדובר בתחום שסובלני לצורות רחבות של הצגה עוזרת להצלחה. העלויות לא גבוהות, כי הכול כמעט עובר במחשב ואין עניין של מקור. תמיד אפשר להדפיס שוב וזה לא כמו במקרה של עבודות אמנות שכרוכות בחומרים יקרים ומחייבות ביטוח ואבטחה".

לאן אתם שואפים עוד להגיע?

"כל שנה אנחנו מנסים להבין מה הלאה. מבחינתנו לא מדובר במספר התערוכות; בשנה שעברה הצגנו 50 תערוכות, עשר פחות מהשנה שקדמה לה, אבל לא הרגשנו שזו הליכה לאחור. אנחנו כן שואפים להעשיר ולהרחיב, להיפתח למופעי מוזיקה, למיצגים אינטראקטיביים, למיצגי חוצות ולשיתופי פעולה עם גופים מסחריים. איור הוא היצירה הכי תקשורתית שיש. מי שעוסק בו למד במשך ארבע שנים במחלקות לתקשורת חזותית ועסק על בסיס יומי בלתקשר עם קהל, ולכן התחום כל כך פופולרי. זה כר פורה לשיתופי פעולה עם חברות ומותגים מסחריים, פרויקטים גדולים שאין לנו תקציב עבורם, ואלה דברים שקורים בעולם".

אגב, גילית אז, ב-2014, איך התחום התחיל לפרוח?

"לא תאמיני. בסוף שנות ה-90 המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל קיבלה תרומה גדולה מקרן קיסריה רוטשילד, וכיתה אחת עם 20 סטודנטים הפכה לארבע כיתות עם 100 סטודנטים. במקביל שנקר וויטל התאחדו, ויצו חיפה גדל, מנשר נפתח, והתוצאה הייתה כ-500 בוגרים שמסיימים תואר ראשון בתקשורת חזותית. ככה נהיו מאות מאיירים צמאים בארץ".

הכתבה לקוחה מתוך מגזין CONCEPT בהפקת גלובס המחלקה המסחרית ובעריכת שרון היבש.